השטות מהילדות – האירוע הקטן שמשפיע על חייך בלי שתדע

כשאנחנו אומרים לעצמנו “זו רק שטות מהילדות”, אנחנו למעשה עלולים להתעלם מרגשות עמוקים, שלעתים אינם מודעים לנו כלל. לפעמים מתחת לפני השטח של אותם זיכרונות סתמיים לכאורה, מסתתרים רגשות כמו: פחד, בושה, בדידות, דחייה ואשמה.

בקליניקה של מטפל ה-IEMT, בזכות העבודה המדוייקת עם תת-המודע, הרבה פעמים צצים זכרונות כאלו, שהמטופל מבטל, מנרמל, מכחיש או לא מבין את הקשר בכלל. 
אבל ברגע שמתחילים לעשות עבודה, לגעת ולפרק את שכבות ההגנה השונות, אולי אפילו משחררים רגש של התנגדות, שהיה שם כמעטה הגנה, אז פתאום עשויים לצוף מעלה (אל המודע) רגשות מודחקים אחרים.

לדוגמה, אירוע קטן שבו חבר לא הסכים לתת למטופל ביס מהסנדוויץ’ בילדות, יכול להסתיר תחושות קשות של דחיה ו/או בדידות עמוקה.  שנים אחרי, האירוע נחשב ל-“שטות מהילדות”, המטופל לא מתעסק עימו, הזכרון לא ממש נוכח בחייו, ואז באחד מתהליכי ה-IEMT, הזכרון צץ, המטופל מבטל אותו, אבל בזכות ההתעקשות של המטפל, נכנסים לעבודה עם הזכרון הזה ופתאום צפות ההטבעות הרגשיות של הדחיה או הבדידות העמוקה.  בדיעבד האירוע ה-“שטותי” הזה, היה בעצם הנקודה הקריטית להתערבות, ההטבעה הרגשית שעליה כדאי לעשות גירוי בילטרלי (תנועות עיניים או אחר). 
ההערה סתמית של הורה או מורה יכולה לטמון בחובה בושה עמוקה שמלווה אותנו שנים רבות. אפילו תגובה רגשית של הורה לאירוע מסויים, שהמטופל כילד, הזדהה עם ההרגשה של ההורה, חשב שהיא שלו, הדחיק אותה, והזכרון הפך להיות “שטות מהילדות”.

כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו (ולמטופלים שלנו) להתבונן לעומק בזיכרונות הללו ללא שיפוט או ביטול, יכול להתגלות לנו עולם רגשי עשיר, שלמרות שהוא כואב לרוב – דווקא הוא זה שיאפשר לנו לשחרר ולצמוח. דווקא הזכרון הלכאורה שטותי הזה – הוא הוא נקודת ההתערבות הקריטית.

ערימת רגשות

לעיתים בקליניקה, בעבודת IEMT, כשמשחררים רגש אחד מזכרון שהוא הטבעה רגשית, עלול להופיע רגש נוסף, וכך מספר רגשות שמסתתרים מתחת, כמו קליפות של בצל, שקילוף של אחת, מגלה לנו אחת נוספת.
כדי להמחשי איך זה קורה, ניקח לדוגמה מטופל שבמהלך הסשן הטיפולי, נזכר בזכרון ילדות שהמורה גערה בו על כך שלא סיים מטלה בזמן. במבט ראשון, הוא תיאר את האירוע כ”סתם רגע של אי-נעימות”. אך אחרי ששחררנו את השכבה הראשונה של הרגש – “אי נעימות”, פתאום עלתה תחושה עמוקה של בושה. אחרי ששחררנו את רגש הבושה הזה, הופיע כעס, כעס על המורה, על האופן שבו היא התנהגה אליו, אחרי שחרור הכעס הטעון בזכרון, פתאום הופיעה שכבה נוספת הפעם עם עצב עמוק, שנבע מתחושה שלא ראו אותו, שלא הבינו אותו. 
– התופעה הזו גם מסבירה לרוב, את המקרים שמגיעים אלי לקליניקה, אחרי שנים של טיפולים, ואז עולה זכרון של אירוע משמעותי, והמטופל אומר: “אבל כבר שחררתי את זה”, או “עבדתי על זה מלא שנים כבר”.  זה שנעשתה העבודה על אירוע רגשי משמעותי, לא אומר ש(א) המטען הרגשי שוחרר באמת או (ב) כל המטענים הרגשיים שוחררו. 

כאשר אנחנו כמטפלים מכירים בעומק הרגשי, באפשרות שיש “ערימת רגשות” טעונים בזכרות, אנו יכולים לבחון איך נעזור למטופלים שלנו (ולעצמנו) לעבד את האירועים מהילדות ולשחרר את עצמנו מטריגרים רגשיים הפועלים עלינו גם כיום.