למה כדאי להתייחס לניסיון אובדנות כנסיון לרצח?
הפסיכולוג מייקל קארסון, כותב במאמר מרתק, במגזין האינטרנטי Psychology-Today שניתן להתייחס אל התאבדות, כסוג של רצח.
אם נחשוב על זה רגע, יש מצב שיש לזה יתרון טיפולי כאשר עובדים עם מטופלים אובדניים בפרט, ועם מטופלים הסובלים משנאה עצמית או רחמים עצמיים בכלל.
בגישת ה IEMT, כאשר אנו שומעים משפט כגון: “אני שונא את עצמי” –
אנו מתייחסים לזה כאילו יש שני ייצוגים פנימיים לשני כינויי הגוף: “אני” שמרגיש את השנאה ו-“עצמי” שאותו שונאים.
דרך תשאול של השאלות הבאות, בשיטת התשובה הקופצת, נקבל לעיתים תגובות מפתיעות:
1. “ובן כמה “אני” שמרגיש את השנאה”?
2. “ובן כמה “עצמי” השנוא?”
לעיתים קרובות המטופל לא רק יופתע מהתשובות, אלא גם פתאום יפלו לו אסימונים.
לקוח אחד שעבדתי עימו אמר: “אני כועס על עצמי”
כששאלתי אותו לגיל של “אני” – הוא נתן את גילו האמיתי (40)
אך כששאלתי אותו לגילו של “עצמי” – הלקוח הופתע לגלות שאותו “עצמי” שעליו הוא כועס, הוא בן 16.
אחרי תשאול נוסף, הסתבר שהלקוח סוחב כעס גדול על מעשה שהוא עשה בגיל 16, או יותר נכון, מעשה שהוא לא עשה בגיל 16.
ומאז החוויה הפנימית שלו, הלא-מודעת שלו את “עצמי” נשארה “תקועה” כבן 16.
הכעס וההלקאה העצמית של 24 שנים, פתאום נראו לו מיותרים לחלוטין – דבר שבתורו שינה את האופן שבו הלקוח תפס את עצמו – והכעס החליף את עצמו ברגשות בושה.
כשכעס עצמי מתחלף בהרגשת בושה
רגש כעס שמחליף את עצמו ברגש בושה, הוא מקרה לא נדיר בתהליכי IEMT. אנדרו אוסטין זיהה מספר רגשות שיש להם נטיה להחליף ביניהם בעודנו מעבירים פרוטוקולים של IEMT לשחרור מתחושות של אשמה, בושה, כעס, שנאה וכו’
ב-IEMT אנו מגדירים בושה ככאב רגשי שנוצר כשאנו “עוברים על החוקים ונתפסים” (כמובן שהכל בעיני רוחנו – לא באמת קשור לסביבה),
אז עשינו תהליכי תשאול נוספים, לבירור על מה בדיוק רגשות הבושה שהוא חווה והמשכנו לטפל בנושא ולשחרר גם את הבושה.
בסוף העבודה, הכעס על עצמו כבר לא היה, ובתשאול נוסף, החוויה הפנימית שלו את “עצמי” התיישרה עם הגיל הנוכחי שלו
– “עצמי בן 40”
ב- IEMT אנו מזהים לא פעם החלפת רגשות פנימית, שקורית כחלק מתהליך העיבוד והריפוי של טראומות עבר.
מערכת היחסים הפנימית במצבי אובדנות
הנקודה המעניינת כאן, אם נחזור לנושא: התייחסות לניסיון אובנדות כאל ניסיון לרצח, היא שיש ייצוגים פנימיים לשני הצדדים: “אני” ו-“עצמי” ומערכת יחסים פנימית ביניהם. בדרך כלל הייצוגים הללו הם ברמת תת-המודע, כך שהמטופל לא ער למערכת היחסים הפנימית הזו, בין “אני” ספציפי אחד ל-“עצמי” ספציפי אחר.
קארסון מציע שבעבודה עם אדם אובדני, יש מצב שיש ייצוג פנימי אחד ל-“רוצח” וייצוג פנימי אחר ל-“נרצח” – ואם נתייחס לשני הייצוגים הללו, העבודה שלנו יכולה להיות שונה עם כל ייצוג, ובכך לתת הזדמנות לאדם שמולנו לעבור את התהליך שהוא עובר ולהשתחרר מהרגשות שמפעילים אותו.
“בדרך כלל” מוסיף קארסון במאמר שלו, “מטפלים מתייחסים אל לקוח אובדני כאל קורבן ובכך מפספסים את הצד שרוצה להרוג”.
במקרה של בעל מכה ואישה מוכה, לקורבן יש הזדמנות לעזוב את הבית – אם תעשה עימו עבודה טובה. במקרה של ניסיון אובדנות גם ה”בעל המכה” וגם ה”אישה המוכה” גרים תחת אותו העור. כך של-“קורבן” אין ממש אפשרות לעזוב או לברוח.
כך שעלינו כמטפלים להתייחס גם לצד (הפנימי) שרוצה להרוג,
נעזור לו לגלות את הסיבות שמניעות אותו,
ונעזור לו לשחרר את הרגש החזק שמפעיל אותו (כל אחד בשיטה שלו, ב-IEMT יש פרוטוקול ייעוד לכך )
ובמקביל נעזור גם לצד ה”קורבן” לחזק את עצמו ע”י כלי עבודת הזהויות ב-IEMT.
כך בעצם נתנו עזרה והתייחסות לשני הצדדים בקונפליקט הפנימי, ומשם הרבה יותר פשוט לעשות תהליכי חיבור וגישור ביניהם.
קדימה הצלוח’ס
מיקי ברקל
כדי לדעת עוד על שיטת ה-IEMT ולקבל פרטים על ההכשרה הקרובה יש ללחוץ כאן
