למה אנשים נשארים תקועים ולא משתחררים מהבעיות שלהם?
לפני שלוש שנים (ב- 2012) פנה אלי חבר וקולגה, מנחם שלאס, ושאל אותי:
“מה דעתך שנביא את אנדרו אוסטין לישראל?
יש לו שיטה חדשה שהוא פיתח שמאפשרת לאנשים להשתחרר מטראומות, פחדים, דכאון, חרדות, PTSD ובעיות נוספות באופן יחסית מהיר, מעמיק ואפקטיבי?”
מכיוון שמנחם שלאס הוא מנחה NLP בעל ניסיון רב, ובדרך כלל יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר – החלטתי לבחון על מה מדובר.
וכך נתקלתי לראשונה בשיטת IEMT – Integral Eye Movement Technique – שכיום, שנים אחרי שמותגה, אנדרו אוסטין אומר עליה – “הייתי צריך לקרוא לה בשם אחר”. זאת מפני שבשיטה, שמשתמשת ביצירת שינוי בעזרת תנועות עיניים על צירים מדויקים מראש, הטכניקה עצמה של תנועות העיניים היא בעצם החלק הכי זניח.
“החלק החשוב יותר, וזה גם הבסיס של השיטה” – אומר אוסטין “זה היכולת לזהות, להפעיל ולשחרר את חמשת הדפוסים המחבלים“.
אוסטין, שהסתבר בדיעבד שהיינו יחד בשנת 2006 בקורס ההסמכה למורי NLP אצל ד”ר בנדלר מייסד השיטה, קורא לדפוסים המחבלים באנגלית: The Five Patterns of Chronicity.
חמשת הדפוסים המחבלים בתהליכי ריפוי:
חמשת הדפוסים המחבלים אם חמישה דפוסי התנהגות הרסניים שמשאירים אנשים תקועים בצורה כרונית בבעיות שלהם, בין אם הן הפרעות התנהגותיות ובין אם הן תוצאות של PTSD וטראומות.
וזהו גם אחד מההבדל המשמעותיים בין ה-IEMT לשיטות אחרות לטיפול דרך הזזת עיניים (כגון EMDR ו EMI ושיטות אחרות לוקליות שהומצאו מאוחר יותר)
כאשר למטופל יש את אחד או יותר מדפוסי ההתנהגות הללו, זה מצביע על כך שהמטופל מזהה את עצמו עם הבעיה והאמונות המגבילות שלה בצורה משמעותית. זה מה שגורם לאדם, בצורה לא מודעת, להגן על הבעיה שלו מפני שינוי – אם דרך הימנעות מהתמסרות לתהליך השינוי או דרך חבלה בשינוי שנוצר והחזרת המצב לקדמותו. מה שהופך את הבעיה של המטופל לכרונית, את המטופל לחסר אמונה בשינוי ואת המטפל שלו למתוסכל.
הגדולה שבשיטת IEMT היא היכולת של המטפל לזהות, להפעיל ולהכחיד את חמשת התבניות המקבעות – כך שדפוסי ההתנהגות ההרסניים הללו, יפסיקו לחבל בתהליך השינוי – וכך המטופל יוכל לחזור בחזרה אל תהליך השינוי ולסיים את המלאכה.
מהם חמשת הדפוסים המחבלים:
- תהליך 3 שלבי ההתלקחות
בדיוק כפי שילד בגיל צעיר למד ליצור התקף זעם או בכי על מנת להשיג את מבוקשו, כך לאנשים בוגרים יש את אותו דפוס התנהגות אשר בנוי בצורה הרבה יותר מתוחכמת. הדפוס ההתנהגותי “מאלף את הסביבה” להתנהג על פי הדרישות הלא מודעות של אותו אדם.
בכל פעם שהסביבה (המטפל) “מאיימת” על המציאות ה-“נוחה” (על אזור הנוחות) של המטופל, המטופל מגיב באיום מרומז בחזרה.
המטופל לא עושה את זה בצורה מודעת, וזוהי לחלוטין התנהגות לא מודעת ואוטומטית – המשיגה רווח משני גדול מצד אחד, ומצד שני מחבלת בניסיונות המטופל להתרפא או לעשות שינוי רגשי-התנהגותי. ובכך הבעיה שממנה הוא סובל נשארת כרונית.
כאן ניתן לראות לא פעם סאבטקסט של התנהגות שאומר: “אני מרגיש רע, אתה צריך להשתנות כדי שאני ארגיש טוב“
- הספק הפנימי – שאלת “ומה אם…?” הגדולה
כאשר המטופל משתמש בדוגמה נגדית אחת כדי לסתור רעיון או הכללה תירפוייטית שלמה, והוא בדרך כלל יעשה זאת דרך השאלה: “ומה אם X יקרה?.
לא פעם בתהליכי שינוי, עולה רעיון של שינוי גישה או שינוי תפיסה אשר יאפשרו שינוי התנהגותי והתחלה של תהליך שינוי או ריפוי. מטופלים שונים ישתמשו בתבנית הזו על מנת לסתור את כל הרעיון, דרך דוגמה יחידנית, אשר בה הם צודקים.
אך הדוגמה הזו היא רק מקרה פרטי שבו הרעיון לא יפעל, מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל. כאשר בפועל המטופל משתמש בזה כמקרה שמעיד על הכלל. כך הוא מפרק את הרעיון התירפוייטי בכללותו.
במצבים הללו, דפוס הספק הפנימי מייצר בפועל דוגמאות סותרות, פחדים וספקות בנוגע לרעיונות, תובנות, אפשרויות והכללות עתידיות. לעיתים יגיע המטופל בעל הדפוס הנ”ל לדוגמאות אבסורדיות, שהסיכוי שהן תקרנה במציאות קלוש, אבל בגלל שהן באות טעונות בפחדים וספקות, שהדפוס מייצר, הן על פי רוב שולטות בתפיסת המטופל את הרעיון התירפויטי שהוצע לו.
- תופעת “האדם הלא סגור”
המטופל בעל הדפוס: תופעת “האדם הלא-סגור”, לא בטוח רוב הזמן, הוא לא סגור על ההרגשה שלו, מה הוא חווה ושומעים את זה בדיבור שלו. כך דרך, חוסר הביטחון הזה בהרגשה שלו – הוא לא צריך להתעמת עם החוויה האמיתית שלו (בין אם היא כאב או אחרת) וגם לא עם חווית הזהות האמיתית שלו.
הוא לא סגור על מה בדיוק הבעיה שלו, או מה בדיוק האמונה המגבילה שלו.
ואז הוא לא ממש מחוייב לתהליך, לא מחוייב לשינוי. הוא נמצא במצב “כאילו”: כאילו מרגיש, כאילו עושה את העבודה, כאילו יש תוצאות (שבדרך כלל לא מחזיקות מעמד).
דמינו שאתם הולכים לספרי ברמת-גן, מתבוננים במפת ההתמצאות, ובמקום שיהיה חץ אחד, על מקום אחד, שאומר “אתם נמצאים כאן”,
החץ משנה את דעתו כל דקה. מה שגורם להתמצאות בעייתית והתקדמות כמעט בלתי אפשרית.
וכך תופעת “האדם הלא סגור” מחבל בתהליכי השינוי והריפוי שלו.
- בחינת חצי-הכוס הריקה – בחינת קיומה של הבעיה, במקום קיומו של השינוי
מכיוון שמה שאנו מתמקדים בו, גדל, ואז אנו רואים יותר ממנו.
כך גם אם היה שינוי של 99%, האם המטופל מתמקד באחוז האחד של הבעיה שנותר, על מנת לבדוק באם היה שינוי – לא רק שהוא לא יחווה שינוי, אלא ההתמקדות בבעיה עדיין משאירה חוויה של בעיה. מה שיגרום לאדם להמשיך ולחוות את הקושי הנמצא בפניו ולחבל בתהליכי השינוי.
כאשר זהו דפוס קבוע, לאורך זמן, נוצרת ספקנות גדולה בשינוי שנוצר ומשם חוסר תקווה לשינוי – ויאוש.
- מסוּבבוּת
כאשר המטופל חווה שהסביבה והנסיבות משפיעים עליו, הוא קורבן של הנסיבות והסביבה – הוא מסוּבב על ידי הסביבה והנסיבות. אין לו שום כוח לעשות שינוי. אחרי הכל זה לא בשליטתו.
במצב הזה הוא לא מסוגל לקבל את האפשרות של שינוי, כי אם יהיה שינוי, זה אומר שהבעיה שלו הייתה תחת אחריותו – מה שיהפוך אותו בעיניו לטועה. ואנשים שונאים לטעות. ולכן הם מצדיקים.
כאשר אדם סובל מדפוס המסוּבבוּת, הוא מרגיש קורבן של הסביבה והנסיבות הוא יטה להצדיק את המצב שבו הוא נמצא ולהאשים את כל העולם ואשתו. ובכך הוא לא ייקח אחריות על מצבו ולא יהיה לו את הכוח לשנות.
גם כאן ניתן לראות את הסאבטקסט של :אני מרגיש רע, אתה (או הנסיבות) צריך להשתנות כדי אני ארגיש טוב“
כאשר למטופל יש את אחד או יותר מדפוסי ההתנהגות ההרסניים הללו, סיכוי גבוה מאוד שהוא לא יעבור שינוי, או שאם כן, זה יחזיק מעמד מעט זמן והבעיה תחזור.
עכשיו, שאתם מכירים את הדפוסים האלה, גם אתם יכולים להשתמש בכלים שיש לכם על מנת לשנות אותם.
מטפלי IEMT מפתחים מיומנויות שונות לזיהוי, גירוי ופירוק הדפוסים המחבלים הללו כך שהם יכולים להמשיך בתהליכי השינוי והריפוי שבהם הם רגילים לעבוד.
עם הזמן לשיטה נוספו פרוטוקולים נוספים והיא מאפשרת לטפל בהצלחה גם בטראומות, PTSD, דכאונות, סיוטים, כאב כרוני, חרדות, פחדים, רגשות אשמה, כעסים ועוד..
אם יש לכם שאלות, תובנות ו/או פרגונים, תרגישו חופשיים להגיב בתחתית העמוד 🙂
וקדימה הצלוח’ס
מיקי ברקל
